עמידות הבלאי של רכיבים עמידים לבלאי-מפוליאוריתן מוערכת בדרך כלל באמצעות בדיקות חיכוך ובלאי המבוצעות על החומר, ולאחר מכן מסווגת לדרגות על סמך מידת הבלאי המוצגת. שיטות הבדיקה הנפוצות כוללות את מבחן שחיקת גלגל השחזה, מבחן שחיקת התוף או מבחן שחיקת קשיות Rockwell; על ידי מדידת כמות אובדן החומר ליחידת זמן או מרחק, דרגת ההתנגדות-הספציפית לבלאי נקבעת. דרגות עמידות-ללבוש מסווגות בדרך כלל לשלושה מחלקות: עמידות בפני שחיקה גבוהה, עמידות ללבוש בינונית ועמידות בפני שחיקה סטנדרטית. רכיבי פוליאוריטן בעלי עמידות גבוהה ל-בלאי מתאימים לתנאי הפעלה הכוללים מהירויות גבוהות, השפעה גבוהה או חומרים בעלי קשיות גבוהה; רכיבים בעלי עמידות-בלאי בינונית מתאימים לתנאים הכוללים פגיעה מתונה או קשיות חומר; בעוד שרכיבי עמידות- סטנדרטיים לבלאי מתוכננים לסביבות-נמוכות, לחומרים בעלי קשיות נמוכה או לציוד{10}}קל.
דרגת העמידות-מבלאי מכתיבה ישירות הן את חיי השירות והן את היעילות הכלכלית של רכיבי פוליאוריטן. למרות שרכיבים בעלי דרגת התנגדות- גבוהה לבלאי כרוכים בעלויות ראשוניות מעט גבוהות יותר, הם מציעים אורך חיים מעולה. דרגות עמידות- בינוניות לבלאי מתאימות לציוד שינוע והקרנה סטנדרטי, תוך איזון בין עלות-יעילות ועמידות. דרגות עמידות-ללבוש סטנדרטיות מנוצלות בעיקר בסביבות-שחיקה נמוכות-כגון אלו שנמצאות בתעשייה הקלה, עיבוד המזון והגנת הסביבה-ובכך עוזרות למזער את עלויות הרכש. על ידי בחירה מושכלת של דרגת ההתנגדות-המתאימה לבלאי, היצרנים יכולים לייעל את ההשקעה בחומר ואת הוצאות התחזוקה שלהם, תוך הבטחת פעולה יציבה ואמינה של הציוד שלהם.
